<h1>שו"ת הרמב"ם סימן קצ"ד</h1>
<h2>דף כט.</h2>
שאלה ועל דין אשה שהיא תחת בעלה וממאנת לטבול לנדתה משום מה יוצאה מורדת מיקריא או עוברת דת שהרי היא בפירוש אומרת לו איני יכולה עוד לטבול. ונצרכתי לשאול דבר זה מפני שכותבין בכאן בכתובות וקבלה עליה פלונית לטבול כל עת שתצטרך לנדתה ואם תסרב תצא בלא כתובה כדין התורה ודעת תלמידך נוטה שמשום מורדת יוצאה דהא אריא רביע עלה דמילתא ולא מקריא עוברת על דת אלא אם כן שמשתו נדה כדקא מפרש לה בדוכתא יורנו בזה. וגם משפט מלמדי תינוק שמניחין מלאכת שמים והולכין להעיד עדות אף בכספים לא בחנם האין מלאכתם רמיה וגם עדותן איני יודע מה היא שהרי משנה שלימה היא בבכורות [כ"ט ע"א] הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטל ואף על פי דאיכא דמפרשי ליה ומוקמי לה בשהיה יודע לו עדות ואיכא מאן דדחיק ומעייל גמלא בקופא דמחטא ואמר שכר בטילה הוא דשקלי ואנן לא סבירא לן כל שכן מלמדי תינוקות שבודאי שבקי מלאכת שמים ואזלי ומסהדי ומכוער הדבר בעיני. שאלנו את פי אדוננו להסיר המכשולות מלפנינו. תשובה הדבר ברור שאסור ליקח שכר על עצמה של עדות אבל סופר שהוא עד שלוקח השכר על כתיבת השטר נוטל שכר לא על העדות. ואלו מלמדי תינוקות שבאלו הימים כמה בטלות מבטלים בכל יום בדברים בטלים ותמיד הם עוברים והלואי שלא יבטלו מלאכתם אלא להעיד בלבד בחנם. ומה שאמרתם על דין האשה ודאי שהעוברת על דת היא שהטעת את בעלה ושמשתו נדה והוא אינו יודע וכן אשה שאומרת לבעלה איני טובלת והרי אני לפניך והיא אינה נמנעת מלשמש מטתה גם היא הארורה עוברת על דת כמותו ושניהם עברו על דת משה. אבל אם אמרה איני טובלת כדי שלא תשמשני ונמנעה מן הטבילה מפני דבר זה ודאי שהיא מורדת לא עוברת על דת. ואלו הנשים שכותבין להן תנאי זה בכתובתן אינן נמנעות מן הטבילה דרך מרד אלא דרך מינות ואינן רוצות לצער עצמן בטבילה במים קרים אלא רוחצות במרחץ ותובעות בעליהן בפיהן. וכמה פעמים שאלו אותי אלו שמסכימות עם בעליהן שלא תטבלו כמה שנים וכשתבוא קטטה ביניהן וירצה לגרש יאמר לה השבעי לי שטבלת לנדותך והיא אומרת לו אתה הרשיתני לשמשך בלא טבילה. שאלוני הדיינים על דין זה שבא לפניהם בזמן זה ישאל הוא אם הודה מחרימין אותו וקונסין אותו כמו הכתובה לא שתטול זאת הזונה כתובה דלא עכברא גנב אלא חורא גנב. [ערכין ל' ע"א] ואם יכפור ויאמר שקר טוענת מחרימין סתם בפניו על מי שבעל בלא טבילה מדעתו ועונה אמן ואח"כ תצא היא בלא כתובה וכתב משה ב"ר מימון זצ"ל.
